מה יש בפיתה?

מודל " הסנדוויץ' " (Beyond Rejection, Glory and the Soldier’s Matrix: The Heart of my Group Analysis, Foulkes Lecture ( פותח על ידי דר' רובי פרידמן , וקנה לעצמו כבר יישומים רבים. המודל הושם בין היתר בקיבוץ בו אני חיה , הסיבה שבגללה הבאתי את צוות מהמכון הישראלי לאנליזה קבוצתית להתערבות ממוקדת בקיבוץ שלי, הייתה המצב המשברי שהקהילה שלי הייתה שרויה בו . כמטפלת גרופ-אנליטית, האמנתי בתהליך ובמנחים כהזדמנות להתמודד עם המשבר הפנימי ולצמוח ממנו וכך היה( על התהליך של הסנדוויץ' בקיבוץ ניצנים, אכתוב בהזדמנות אחרת) .
הצטרפתי לצוות של המכון IIGA ונסענו לעיר נצרת. מרחק הנסיעה מביתי הוא כשעתיים וחצי לכל כיוון. המאמץ הלוגיסטי הזה היה צריך להיות מוצדק מבחינתי, אחרת אני לא מאמינה שהייתי מחזיקה מעמד. העמותה "צועדים ביחד לעתיד משותף" ( https://www.marching-together.com/) פנתה לחברת מכון אשר מתגורר בצפון מדינת ישראל ופעילה בכל מיני פורומים ליישוב הסכסוך יהודי-פלסטינאי. המכון יצא עם הזמנה לכלל החברים להשתלב בפרויקט הזה שמראש נקבע לשלושה מפגשים, אחת לחודש , בהנחיה קבועה עם אותו כה-מנחה ואתה קבוצה קטנה. חלק משמעותי של העבודה של הצוות הייתה ההכנה שלנו לפני ואחרי כל פגישה. בפגישה הראשונה עסקנו בעיקר בהיכרות, כי לא כל המנחים היו חברי מכון, בעיקר המנחים המוסלמים, דרוזים או נוצרים. מתוך המנחים אני הכרתי את סהר רוחאנה, הקשר האישי ביננו היה תמיד חם מאוד ובעיקר מכבד ומעריך . בלי להתבלבל, יצרנו קשר עין והצטוותנו כצוות של כה-מנחות. ידעתי שהקשר האישי והכבוד ההדדי יסיע לנו להתמודד עם התכנים המורכבים שהקבוצה תשליך עלינו. לא ידעתי כיצד הזוגיות שלנו תתממש, זאת הייתה הפעם הראשונה שעבדנו יחד. לפני היציאה לדרך ידענו שעלינו לקבוע לעצמינו מספר כללי עבודה טכניים: האדמיניסטרציה הדינאמית של הקבוצה, העבודה המשותפת והתומכת של אחת בשנייה תיתן ביטוי לא רק בתהליך אלא גם תאפשר התפתחות בתוכן שהקבוצה תוכל להציף. זה הזמן להדגיש שדעותינו הפוליטיות והמדיניות אינן זהות, ישנם פערים , אך הכבוד ההדדי מאפשר לנו להימצא בתוך הקונפליקט וחוסר ההסכמה בכבוד הדדי וללא חשש.
מודל הסנדוויץ' מורכב מפתיחה-הסבר כללי שמועבר על ידי המנחים של הקבוצה הגדולה ויו"רים העמותה במליאה – 15 דקות, קבוצה קטנה- 90 דקות, הפסקת קפה 10 דק' , קבוצה גדולה -90 דקות , קבוצה קטנה 60 דקות, סגירה על ידי מנחי הקבוצה הגדולה במליאה 10 ד' .כל המפגש כולו נמשך4.30 שעות . המפגשים תוכננו לימי ראשון, שזהו יום עבודה בישראל, כך שכל מי שהגיע, מנחים ומשתתפים היה צריך לפנות זמן רב ולהתחייב להשתתף בכל שלושת המפגשים. בקבוצה הגדולה היו שלושה מנחים: שני גברים ואישה אחת- שני יהודים וערבי אחד. הקבוצות סודרו מראש כשבכל קבוצה קטנה היו 50% יהודים ו50% ערבים, המארגנים התבקשו גם לקחת בחשבון פרמטרים נוספים כגון גיל, מגדר, השכלה ומקום מגורים של המשתתפים. כל אלה על מנת לאפשר פיזור כמה שאפשר, יותר מאוזן של כל תתי הקבוצות שמעורבות בקונפליקט.
עד כאן, תיאור של התהליך , כפי שתוכנן עד הרגע בו נכנסנו לחדרים השונים ופגשנו את המשתתפים.
כל המפגשים התקיימו ב"בית הפרקליט" ,לשכת עורכי הדין , מחוז צפון בעיר נצרת . סהר ואני נכנסנו לחדר שהוקצה לנו, "הספרייה". מדובר בחלל שבחלקו האחורי , ינשו מחרב לסידור מעגל של 10 כסאות בצורה די צפופה. כמנחות קבוצות מנוסות, ניסינו למצוא 12 כסאות ( 10 משתתפים ושתי מנחות) זהים או לפחות דומים מספיק סידרנו אותם במעגל ועמדנו בפתח הספרייה על מנת לעזור למשתתפים הרשומים אצלינו להיכנס, אחרי הפתיח במליאה. הייתה דריכות נעימה באוויר, האנשים הגיעו עם ציפיות ורצון טוב, אך יחד עם זאת גם טעונים ולמודי ניסיון מקבוצות שיח מן העבר.
פתחנו את הקבוצה הקטנה כשסהר מסבירה בעברית מה יקרה ב90 הדקות הקרובות: "הנכם מוזמנים לשתף בקבוצה כל נושא שעולה על דעתכם, להתייחס לדברי החברים האחרים ,לשאול שאלות ולהעלות אסוציאציות . כל מה שיאמר כאן, יהיה חסוי מבחנתנו ואנחנו מבקשים מכם משתתפים, לשמור על סודיות וחיסיון. אנחנו , יפי שפירר ואני סהר רוחאנה, ננחה את הפגישות של הקבוצה הקטנה היום ובשני המפגשים הבאים". התחלה פורמלית וניטרלית.
כללי ההנחיה היחידים שעליהם דיברנו לפני העבודה המשותפת היו: להשתדל לא לדבר אחת אחרי השנייה, אם אחת "נתקעת" מול משתתף או סביב סוגייה , לנסות לחלץ את התקיעות דרך "פתיחת הנושא לכלל הקבוצה". לא מדובר על אסטרטגיה מיוחדת לאוכלוסייה הזאת, בכלל לא חשבנו שיש צורך בחשיבה דיפרנציאלית בגלל סוג האוכלוסייה… התייחסנו יותר על מה ואיך נעבוד שתנו, בפעם הראשונה.
הסשן הראשון היה רווי במונולוגים הצהרתיים , מעט מאוד אינטראקציה או מה שאנחנו באנליזה קבוצתית על פי שלפוברסקי קוראים דיאלוג או discourse . מצאנו את עצמינו, מזמינו שוב ושוב להגיב אחד לדברי השני אבל בעיקר מזמינים אותם לדבר אישית . המונולוגים הזכירו נאומים הצהרתיים של כיכר העיר. לקח לי זמן להבין גם מי הן הדמויות שיושבות בתוך הקבוצה, בין היהודים, היה גם אמיר ( שם בדוי) אחד היוזמים של הפרויקט , כך שהיה לו חשוב מאוד להצטייר בעיניי כל חברי הקבוצה כמי שבעד , מחויב, פתוח… אך למעשה הוא הצטרף ל"נואמים". התסכול שלנו בתחילת הפגישה התרכך כשאחת מהנשים הערביות התחילה לדבר בעברית משובשת על תחושת הנחיתות שלה בפורום הזה , גם כי העברית לא כל כך טובה ובעיקר כי המציאות חיים שלה ושל התלמידים שלה ( היא גננת) לא מתקרבת לרווחה של המציאות של היהודים. היא נגעה לליבם של כל המשתתפים, בעיקר היהודים, והציפה בושה ואשמה. מייד אחריה , התגייסה אישה יהודייה מאחד הקיבוצים באזור וחשבה במושגים של לחפש תרומות ולפתור את הבעיה של אותו הגן הכפרי ומוזנח. זה היה הביטוי הראשון של ההתנהגות הפטרונית של היהודים שנעשה בתום לב, אך שיקף רובד מאוד עמוק של יחסים מורכבים ולא רק תפיסות עולם.
אם אחזור למטפורה של הסנדוויץ' , ובמקרה הזה "הפיתה" , הרגשתי שהסשן הראשון הזה הוא הרגע בו מחליטים איפה לחתוך את הפיתה, איך פותחים אותה כך שהיא לא תיקרע וגם תוכל להכיל את כל המרכיבים- הנוזלים והמוצקים- מבלי להתפרק. הרגשתי וידעתי שיש לנו אחריות גדולה , אמנם כדאי לסמוך על הקבוצה ועל התהליך , אך משהו ביציקת הבסיס של הסשן הראשון ייתן את אותותיו בהמשך. הפריכות של המפגש הראשון הזה , הרגישה לי , כמו בכל תהליך קבוצתי… מהוססת, בודקת, ובעיקר לא בוטחת עד הסוף. הנוכחות של אמיר בקבוצה הקטנה שלנו סימנה עבור חלק מהמשתתפים סמכות נוספת, גם הוא לרגעים התנהג כעוד מנחה. הוא חזר ודיבר על הצורך שלהם לנסח אמנה ושכל מה שידובר יצטרך לקבל ביטוי באותה אמנה. אנחנו, המנחות, לא הינו שותפות למשימה של כתיבת אמנה, כתוצאה קונקרטית של התהליך כולו. זה הפתיע את שתינו, אך החזקנו את ההכרזה הזאת כמו עוד ציפייה לגיטימית של חבר קבוצה . אמיר רצה אמנה, והיו אחרים שרצו להישמע, שיהיה שם מישהו שישמע ויקשיב לו ולמצוקות שלו כערבי או ערבייה במדינת ישראל.
לקראת היציאה להפסקה והקבוצה הגדולה, הסברתי- הפעם זה היה תפקידי – מה הולך לקרות בשעות הבאות: קבוצה גדולה, והם מוזמנים לשתף מחשבות ,רגשות, תהיות, אחר כך נחזור ל45 ד' שוב לחדר הזה לעיבוד מה שיתעורר בעקבות הקבוצה הגדולה, ולבסוף שוב ניפגש במליאה לסגירה עד הפעם הבאה.
יצאנו מהחדר , הספרייה, לחלל המרכזי של הבינין להפסקת קפה וכיבוד. האנשים חיפשו את המכרים והתחילו להזיז את הכיסאות שהיו כבר מסודרים לקראת הקבוצה הגדולה LARGE GROUP בספיראלה ענקית ולא בורה לכל מי שהיה שם, למעט המנחים.
אנחנו מצאנו לעצמינו פינה לשתף מחשבות ראשונות של שביעות רצון , "היה בסדר גמור", החזקנו יחד משהו שלא בדיוק ידענו איך הוא יתפתח. הינו מרוצות מאוד מהדרך בה התקיימה ההנחיה המשותפת, איך שהשתלבנו יחד בהנחיה , איך הצלחנו להשתלב ולחזק אחת את השנייה מבלי להתערב אחת בדבריה של השנייה, כאילו עבדנו יחד ה שנים.
ואז יצאה לדרך הקבוצה הגדולה , גם סהר וגם אני, הינו דרוכות מה לקראת הקבוצה הגדולה, אמנם לא ישבנו זו לצד זו, אך הינו בקשר עיין רצוף שאפשר לנו להחליף מבטים בעיקר לאחר שמישהו מהקבוצה הקטנה שלנו דיבר. הקבוצה הגדולה הראשונה הייתה אירוע קשה מאוד, התחלנו , כמו כל קבוצה גדולה ב"לא שומעים!" ואחר כך " מי מנהל כאן את הדיון?" ,ובין לבין צלם שמנסה לתפוס זווית טובה לצילום שיתעד את החוויה המכוננת. אף אחד לא שאל האם זה מקובל על כולם לצלם, כפי שאנחנו, בעולם הקבוצות נוהגים לעשות . אני ראיתי את סהר ממלמלת משהו סביב הצילום, והבנתי מיד שהיא ממש "לא בסדר" עם הצילום. לאחר כמה בקשות "חלשות" שלה , אני ביקשתי בקול רם וללא מקום לפרשנות שיפסק הצילום, כי לא בטוח שכולם מסכימים. התמונות שצולמו, מספיקות לתיעוד האירוע, ועכשיו אנחנו מבקשים לאפשר לקבוצה לעבוד ללא הפרעות חיצוניות. גם פה הקבוצה שלנו יכלה לראות אותנו כצמד שעובד יחד, גם בקבוצה הגדולה.
הצעקות של חלק מהגברים הערבים נשמעו כמו ילדים רעבים "אני ..אני.." … הקיפוח בחלוקת המשאבים ,הכסף והזכויות … מה שהפר את האיזון והשוויון שמנהלי התנועה כל כך הקפידו עליו בתכנון הכנס, תוך זמן קצר הגברים הערבים השתלטו על המשאבים "זמן ומקום" ו"כבשו" יותר זמן בנאומים ויותר מקום בעמידתם במרחב, הנשים היהודיות הגיבו והתנגדו די מהר לשיח הגברי הכועס והלא שוויוני וחלקן היו תוקפניות , בניגוד לנשים הערביות ששתקו או שהביאו דעות תומכות בגברים הערבים המותקפים ואחת אפילו הגנה על פייסל כדי שיתנו לו להמשיך לדבר על התקציב .
אפרט כאן מה קרה ולמה לא הינו מוכנים כראוי. הפתיחה נעשתה על ידי המנחה אישה היהודייה, היא הסבירה שבקבוצה גדולה, אנחנו משתפים במחשבות, חלומות, רגשות, מדברים אל כלל המליאה ,כך שכדאי שנדבר בקול רם, היות ומדובר בכ150 איש. הדוברים הראשונים היו גברים ערבים שפשוט נאמו , בפאתוס ובהתלהבות ראויה לציון. הם בהחלת נאמו ארוכות וללא כל כוונה לפתח דיאלוג או רב שיח. הגברים היהודים שהצליחו להשתלב ב"סדרת הנאומים" היו גם בעלי רקע צבאי (קצינים בכירים בדימוס) או חברי ועד המנהל של העמותה. רק כעבור יותר מחצי שעה אישה ערביה אחת הצליחה להשתלב והתחילה לדבר, היא שינתה את האווירה, כי דבריה היו מלאי רגש , בעיקר כאב ותסכול אישיים ולאומיים, אך מהר מאוד הושתקה על ידי אחד מהנואמים הערביים שאומרו- "יש לנו עבודה לעשות, להתקדם וחשוב שלא נסתכל אחורה על מה שהיה".
מבין המנחים של הקבוצה הגדולה , שבאותה הזדמנות נכחו רק שני המנחים היהודים, גבר ואישה, האישה השתתקה לגמרי, היה נראה שיותר משקט היה שם שיתוק. כל הניסיונות של המנחה הגבר להסביר שהדוברים השונים מוזמנים לדבר בצורה ממוקדת ולנסות לא לנאום, היו עקרים.
השינוי המשמעותי חל כשאחת מהנשים הערביות דיברה על הכאב שלה, "בלי פוליטיקה", כאב אישי ומשפחתי, ואז גבר יהודי קם ודיבר על הצורך בהכרה הדדית בכאב, והוא הסתובב ופנה ישירות לאותה בחורה ואמר:" אני מצטער ומתנצל על הכאב שלך, אני……. מכיר בכאב שלך שמתקיים לצד הכאב שלי, הוא לא מבטל אותו וכנראה שעד שלא נצליח להכיל את הכאב של כל הצדדים , לא נוכל להתחיל שום דבר". שקט נהיה בקבוצה הגדולה, משהו רגשי קולקטיבי ,נטול פאתוס וסמכותיות קרה ואפשר לדורות הצעירים יותר להמשיך לדבר בקבוצה על חשבון המנהיגות הפורמלית. מנחי הקבוצה הגדולה כמעט ולא התערבו, דבר שקורה גם בקבוצות גדולות במקומותינו.אלא שגם אם היו שתיים או שלוש התערבויות, הן היו בעלות אופי מרגיע, סולל דרך, שניסה להזמין שיח. אני התרשמתי שרוב השיח היה על כאב עכשווי, על חשש מהתדרדרות ביחסי השכנות, על קיפוח והזנחה עכשווית.
הקבוצה הגדולה הסתיימה וחזרנו ל"ספרייה" שלנו לקבוצה הקטנה שלנו. סהר ואני, הינו מוכנות להכיל ולהמשיך לעבוד ומה שקרה היה צפוי: חברי הקבוצה שלנו, שהיו פעילים גם בקבוצה הגדולה, לא הבינו את הייצור הזה, LARGE GROUP , ביקשו הסברים , ביקשו להבין למה לא התנהל דיון מסודר , עם מישהו שמנהל אותו ונותן זכות דיבור, מסכם וקובע. למעשה הקבוצה לא הצליחה להבין את הרציונל של הקבוצה הגדולה ודי הייתה המומה ממה שקרה שם. מבלי להתאם מראש, הבנו שכרגע, לאור החרדה שהתעוררה, חשוב שנסביר מעט ונאפשר עיבוד של התכנים שעלו. סהר הסבירה בקיצור מה קורה בקבוצה גדולה, אני הוספתי את ההבדלים בין דיון שכנראה אליו הם רגילים ובעיקר התמקדנו בלהציף את התכנים שעלו ולאפשר למשתתפים של הקבוצה הקטנה שלנו לעבד את הכאב והפגיעות שאיתה יצאו רבים מהקבוצה הגדולה: פגיעות כי "לא נתנו לנו לדבר עד הסוף", "לא היה סדר וארגון" , "היה קשה לשמוע מה אומרים! למה לא משתמשים במיקרופון?".
אנחנו באנו עם שפה ארגונית מסוימת, לתוך חברה וארגון עם שפה אחרת לגמרי, המפגש היה מורכב ובעיקר מעורר רגשות קשים של תסכול ובלבול.
הצמד "סהר -יפי", החזיק עבור המשתתפים של הקבוצה הקטנה שלנו איזושהי אידיליה: יהודייה וערבייה, שתי נשים חזקות ,יודעות גם לדבר רגשית בתוך הקבוצה הקטנה, יודעות להשתיק בסמכותיות גם בקבוצה הקטנה וגם בגדולה גברים סמכותיים, שמותאמים לעולם היררכי שמשתקף מכל הקירות של ההיכל בו ישבנו, אך נמצא באנטגוניזם עם רוח ההתערבות שהמכון לאנליזה קבוצתית מביא בפרויקט. ההתנקשויות האלה, מודעות ולא מודעות קיבלו ביטויים רבים במפגש הראשון הזה שהסתיים לאחר כ4 וחצי שעות עבודה.
הצוות המנחה נשאר לעוד שעת עבודה ועיבוד של המפגש הראשון, החלק הזה , שבו כל הצוות המנחים , הינו חלק חיוני לתהליך: אנחנו מעבדים בקבוצה מעורבת את החומרים ש"הושלכו" עלנו בצורה גלויה וסמויה. לנסוע הביתה , מרחק זמן של שעה -שעתיים, עם כל החומרים האלה , היה יכול להיות עבורי חוויה קשה מאוד. בעיבוד הקבוצתי שלנו, ניסינו לזהות את נקודות העיוורון שלנו כמנחים בקבוצות הקטנות, וכמובן ניסינו להבין למה גם המנחים של הקבוצות הקטנות וגם המנחים של הקבוצה הגדולה הרגשנו בקבוצה הגדולה, שיתוק וחוסר יכולת להתערב. ההנחיה הראשונית הייתה שאנחנו , המנחים של הקבוצות הקטנות, STAF PARTICIPANTS , הינו מזמנים להשתתף, לא להנחות, לא להשתלט. היו שיתופים שלנו, מאוד קטנים וקצרים שמייד נמחקו. הייתה לי תחושה לרגע, שהמשתתפים אומרים לנו משהו כמו, "עכשיו אתם לא מנהלים או מתערבים לנו, אנחנו נראה לכם איך הדברים עובדים כאן". ההתנגדויות שלהם היו כל כך עמידות שדי הפתיעו את חלקינו. אני נסעתי הביתה עם המון כעס על השתלטנות הגברית ההגמונית, בעיקר של ה"מנהיגות", הקול הנשים של רוב הנשים המשתתפות הושתק . למרות שהיו בקבוצה נשים חזקות מאוד, חוץ מהמנחות, הייתה השתקה שמוכרת לנו , הנשים , משנים עברו בהן "ידענו את מקומנו". המשכנו לעבד גם את התכנים המגדריים וגם את התכנים הרגשיים הנוספים שעלו בעיקר בקבוצה הגדולה, הצורך בהכרת הכאב ההדדית, תחושת הפטרונות של היהודים ובו זמנית ,בושה על כך של הדוברים שהעזו לגעת בכאב והאשמה של הכובש.
הפיתה הראשונה הייתה פיקנטית מאוד, מלאה בתבלינים שחלקם היו זרים לחיך שלנו כמנחים.
כעבור שלושה שבועות חזרנו ערוכים אחרת: דאגנו לוודא שבכל קבוצה קטנה יהיו אותם משתתפים שהיו בפגישה הראשונה, זה לא הצליח כל כך בכל הקבוצות, כי חלק מהאנשים לא חזרו. המנחה הערבי השלישי של הקבוצה הגדולה הגיע, והצטרף להנחיה של הקבוצה הגדולה. בפתיחה , באודיטוריום, ניתן הסבר הרבה יותר מפורט על סגנון העבודה בקבוצה הגדולה, וזה נעשה על ידי המנחה האישה, עובדה שהנכיחה אותה כסמכות . הפעם, המנהיגות הגברית של הארגון, בכלל לא הייתה על הבמה, כך שהיה ברור יותר שזהו לא עוד כינוס נאומים. על מנת לשנות את השלב הזה, נעשתה המון עבודת שטח מול המנהיגות, היה להם קשה לזוז מהמקום המוכר והרגיל שלהם בקדמת הבמה, אל שורות הקהל כפי שכל המשתתפים.
יצאנו לעבודה בקבוצה הקטנה, מוכנות מזומנות להמשך עבודה, אך הקבוצה הייתה אחרת, הנשים הערביות שהיו בפגישה הראשונה , והנכיחו את חלק החברתי הרגשי, לא הגיעו. במקומן הגיעו שני צעירים ערביים "חדשים", שאחד מהם היה מוזר מאוד. הוא השמיע קולות "אנטי ערביים" בעד הישות הציונית, היה משהו מאוד לא מאורגן , כמעט כאוטי בדיבור שלו. חשבתי שהסיבה היא השפה, גם סהר, ברגע מסוים חשבה כך , כי היא פנתה אליו בערבית בהצעת לתרגם את מה שהוא ירצה להגיד, אבל הוא סרב, ענה לה בעברית שהוא לא זקוק לתרגום… הקבוצה הכילה אותו, נתנה לו להשמיע את כאבו כחריג בתוך המיעט, ולמעשה הוא הביא קול חדש, הקול של אותם צעירים ערבים ישראלים שהותם האישית והלאומית מבולבלת מאוד ולא מתיישרת עם ההגדרות שהרוב מכיר. אחת הנשים היהודיות, הביעה את התסכול והאכזבה מכך שהנשים הערביות לא הגיעו, היא התחילה תהליך מולן, תהליך של חיבור וניסיון להבין איך אפשר באמת להתקרב ולייצר קשר אמיתי רלוונטי אחר , והן לא הגיעו. זה עורר חרדה בקבוצה, חלק חשבו שמה שקרה בפעם הקודמת הרתיע אותן, אחרים התעלמו לגמרי, שגם זה עורר חרדה אצל אחרים. תחושות של אשמה התשחזרו בעיקר אצל היהודים. כשהצלחנו להחזיר לקבוצה את הרגשות שעולים בצורה שיכולו כולם להתבונן, להמשיך לעבד ולנוע מחוץ לציר של אשמה והאשמה, משהוא התחיל גם להירגע אצל אותו בחור סוער.
לקראת סיום הסשן הראשון, הכנו אותם לקבוצה הגדולה, עודדנו את כולם להשמיע קולות ,לשתף רגשות ומחשבות בעקבות המפגש הראשון ובכלל. העידוד שלנו היה ממקום של הבנה שהם היו זקוקים לתיווך יותר מפורט, קצת הסברנו מה מייצגת הקבוצה הגדולה, למה יש כזה "חוסר סדר" , כלומר, למה זה לא מתנהל כאספת חברים שבו יש מי שנותן זכות דיבור ומחליט מי ידבר כמה ומתי. ניסינו להרגיע את מי שהיה בפעם הקודמת ולעודד את החדשים להעז להשמיע את קולם, גם אם הוא שונה או לא משתלב בזרם של הרוב.
הקבוצה הגדולה , עברה בצורה אחרת, היו פחות נאומים, היו יותר דיבורים של נשים וגם אנחנו המנחים הינו יותר מעורבים כמשתתפים. הקבוצה הייתה מוחזקת על ידי שלושת המנחים, היו יותר עצירות של המנחים שבהן נתנו יורת הסברים על דרך ההתבטאות הקצרה המתאימה לסוג כזה של עבודה קבוצתית.
הקבוצה נגמרה בשלום, כלומר, היה חומר להמשך עבודה, והמשתתפים היו יותר ספונטאניים. בסגירה בקבוצה הקטנה, הייתה תחושה של סיפוק, המשתתפים העידו על עצמם כמסופקים יותר מאשר בפעם הקודמת. אפילו הצליחו לשתף במידת מה של גאוות יחידה שהרגישו כשמישהו מהקבוצה דיבר בקבוצה הגדולה, כמה זה היה להם משמעותי .
בין הפגישה בשנייה לפגישה השלית והאחרונה, עברו כמעט 5 שבועות, יותר ממה שהיה מתוכנן . היו בעיות ארגוניות…. אך אולי זה לא היה רק ארגוני. הינו זקוקים להמשיך ולעכל את הפיתה השנייה שהייה "שמנה" יותר , אמנם הטעמים שלה היו הרבה יותר הרמוניים ומשתלבים בחייך של כולנו, אך היה נדרש זמן רב יותר לעיכול .
הקבוצה של המנחים, "הבצק של הפיתה" עבדה בין פגישה לפגישה. התכתבות עשירה מאוד באימייל, המשכנו לארוג את המטריקס שעטף את כל ההתרחשויות שבאו לידי ביטוי במפגשים . חלמנו אותם והמשכנו להדהד כל מה שהחזקנו כאזרחים במדינה מורכבת זו ולא רק כמנחים מקצועיים.
לא כל הפיתות טובות לתוכן עשיר , ישנן פיתות שמייד מתפרקות ונקרעות , ואנחנו לא רצינו להיות פיתה כזאת. אנחנו רוצים ורצינו להיות פיתה שמחזיקה ומאפשר למשתתפים להכניס את כל העושר והרבגוניות שבטעמים השונים. הרקמה ,המטריקס שלנו חייב היה להיות איכותי , גמיש מספיק כדי להתאים את עצמינו למשתתפים אך, בו בזמן, עמיד אל מול כל ההתקפות.
הגענו לפגישה השלישית , מוכנים וערוכים להכיל גם את הסיפוק של ההצלחה וגם את האכזבה של "עוד לא הפקנו את האמנה!".
הפגישות בקבוצה הקטנה והגדולה התנהלו ללא אירועים סוערים, בקבוצה הקטנה שלנו, הנשים הערביות חזרו, והחזירו איתן את רגש החיבור לקבוצה. הן שיתפו את הקבוצה הקטנה בהתרגשות שלוותה אותם בעקבותיה השיח הכל כך אישי שהתקיים בפגישה הראשונה, שהייתה עבורן חוויה חדשה. הניסיון להתקרב ולהבין מה בדיוק הן חוות מבלי לשפוט או ללמד אותן איך זה "צריך להיות", הייתה חוויה מתמירה ומעודדת.
הסיכום של התהליך כולו נעשה בקבוצה הגדולה, היא הייתה קבוצה מעניינת בכך שהיה מקום להמשך עבודה, לצד התחלת הפרידה. היו התייחסויות לתהליך וגם לתוכך. התגובות העיקריות של משתתפים רבים היו ביחס לתהליך , ההתמודדות שלהם את צורת העבודה שלנו כמנחי קבוצות באוריינטציה גרופ-אנליטית, לעומת כל מה שהם היכירו עד כה, שהיה בדרך כלל משהו הרבה יותר מונחה ,דירקטיבי, פחות דמוקרטי, בלשון אזרחית.
התהליך כולו מעוצב כך שהתוכן והתהליך משתלבים ומחזיקים זה את זה.
הפיתה חשובה כמו התוכן, אנחנו, המנחים לקחנו חלק משמעותי באריגת המטריצה ובסיוע למשתתפים ביצירת המטריצה החברתית שתאפשר להם להמשיך להתקדם לכתיבת אותה אמנה שכל כך רצו.
אני , נהנתי מכל רגע, בעיקר מאותם רגעים בהם השותפה הערבייה שלי אפשרה לי להישאר במרחק ובקרבה המתאימים לשתינו, להחזיק יחד תהליך שלם, גם כשישנם פערים אידיאולוגיים בננו, לצד זהויות רבות אחרות משותפות. הצלחנו להישאר מחוברות למשימה מבלי לבטל אחת את השנייה, ובעיקר בהחזקה ברורה של הקונפליקט הבלתי פטור בין הזהות הפלסטינאית שלה והזהות היהודית ישראלית שלי.
הפיתה , הכל כך ישראלית, הצליחה לשרוד והכיל ולהזין את כולנו, ובעיקר לאפשר לנו חיבור לתקווה שלמרות שלא הצלחנו להעלים את הקונפליקט, הצלחנו לצעוד יחד, אחת לצד השנייה, יד ביד, החזקנו את העובדה שניתן לחיות וליצור יחד גם כשאין תמימות דעים מלא, מתוך כבוד הדדי רבה, הערכה אישית והכרה בכך שהכאב של כל אחת מאיתנו, איננו מבטל את כאבה של השנייה, הכרה בכך שנוכל להתקרב ולהתרחק לפי היכולת והצורך וזה לא "מפרק" את העתיד או הורס את הקיום של שתנו.
חוויה מעצבת למשתתפים -מנחים ומונחים כאחד.
בבליוגרפיה:
"סיפור-חלום, הפרעות יחסים ומטריצת החיילים" מאת ד"ר רובי פרידמן, בהוצאת "אח" 2020
Wikipedia , ערך קיבוץ מושב….
חזרה לרשימת מאמרים

הזכויות שמורות © ליפי שפירר – 2022

קידום ובניית אתרים NCY